סטנלי מאייר דלק מים מימן HHO מזרקי HHO ערכת HHO סרטוני גז

תיאור תא הדלק פיצל כביכול את יסודותיו המרכיבים, מימן וחמצן. לאחר מכן נשרף גז המימן כדי לייצר אנרגיה, תהליך שהרכיב מחדש את מולקולות המים. לדברי מאיר, המכשיר נדרש פחות אנרגיה לביצוע אלקטרוליזה מדרישת האנרגיה המינימלית שנחזה או נמדד על ידי המדע המקובל. נטען כי מנגנון הפעולה היה כרוך ב"גז בראון ", תערובת של אוקסי מימן ביחס של 2: 1, הרכב זהה לזה של מים נוזליים; אשר יתערבבו עם אוויר הסביבה (חנקן, חמצן, פחמן דו חמצני, פחמן חד חמצני, מתאן, כלור-פלואורו-פחמנים, רדיקלים חופשיים / אלקטרונים, קרינה, בין היתר). אם המכשיר עבד כמפורט, הוא היה מפר את החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה, ומאפשר פעולה כמכונת תנועה תמידית. מקור: ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לאורך הפטנטים שלו^[4][5][6] מאייר השתמש במונחים "תא דלק" או "תא דלק מים" כדי להתייחס לחלק של המכשיר שלו בו חשמל מועבר במים כדי לייצר מימן וחמצן. השימוש של מאייר במושג במובן זה מנוגד למשמעותו הרגילה במדע והנדסה, שבהם תאים כאלה נקראים באופן קונבנציונאלי "תאים אלקטרוליטיים".^[7] יתר על כן, המונח "תא דלקבדרך כלל שמורה לתאים המייצרים חשמל מכימיקלים תגובת חיזור,^[8][9][10] ואילו תא הדלק של מאייר צרך חשמל, כפי שמוצג בפטנטים שלו ובמעגל שמוצג מימין. מאיר מתאר בפטנט משנת 1990 את השימוש ב"מכלול תאי דלק מים "ומתאר כמה תמונות של" קבל מי תאי הדלק "שלו. על פי הפטנט, במקרה זה, "... המונח 'תא דלק' מתייחס ליחידה אחת של ההמצאה הכוללת תא קבלים מים ... המייצר את גז הדלק בהתאם לשיטת ההמצאה."

סיקור תקשורתי

בדיווח חדשותי בתחנת טלוויזיה באוהיו, מאייר הפגין עגלת דיונה שלטענתו מונעת על ידי תא הדלק שלו במים. הוא העריך כי רק 22 ליטרים של ארה"ב (83 ליטר) מים נדרשים לנסוע מלוס אנג'לס לניו יורק.^[11] יתר על כן, מאייר טען כי החליף את המצתים ב"מזרקים "שהכניסו תערובת מימן / חמצן לבלוני המנוע. המים היו נתונים לתהודה חשמלית שניתקה אותם לאיפור האטומי הבסיסי שלהם. תא הדלק במים היה מפצל את המים למימן ולגז חמצן, ואז יועבר בחזרה לאדי מים במנוע בעירה פנימית קונבנציונאלית כדי לייצר אנרגיה נטו.^[3]

פיליפ בול, כותב בכתב העת האקדמי טבע, איפיין את טענותיו של מאיר כפסאודו-מדע, וציין כי "לא קל לקבוע כיצד מכוניתו של מאיר נועדה לעבוד, אלא שהיא כללה תא דלק שהצליח לפצל מים תוך שימוש באנרגיה פחותה משוחרר על ידי רקומבינציה של היסודות ... צלבנים נגד פסבדו-מדע יכולים להשתולל ולהשתולל ככל העולה על רוחם, אך בסופו של דבר, הם עשויים לקבל גם את זה שהמיתוס של מים כדלק לעולם לא ייעלם. "^[2]

עד כה לא פורסמו ספרות מדעית על מכשירים של מאייר. מאמר בכתב העת טבע תיאר את טענותיו של מאייר כמיתוס נוסף "מים כדלק".^[2]

התביעה 

בשנת 1996 מאייר נתבע על ידי שני משקיעים להם מכר סוכנויות, והציע את הזכות לעשות עסקים בטכנולוגיית תא דלק מים. מכוניתו הייתה אמורה להיבחן על ידי העד המומחה מייקל לוטון, פרופסור להנדסת חשמל במלכה מרי, אוניברסיטת לונדון ועמית האקדמיה המלכותית להנדסה. עם זאת, מאיר הגדיר את מה שפרופסור לוטון ראה כ"תירוץ צולע "בימי הבדיקה ולא איפשר את המשך הבדיקה.^[3]לדברי מאייר, הטכנולוגיה הייתה תלויה ועומדת בבדיקה על ידי משרד הפטנטים, משרד האנרגיה והצבא.^[עריכה] מאוחר יותר נבדק "תא הדלק שלו" על ידי שלושה עדים מומחים^[מי?] בבית המשפט מצא כי "אין שום דבר מהפכני בתא וכי הוא פשוט משתמש באלקטרוליזה קונבנציונלית." בית המשפט מצא כי מאייר ביצע "הונאה בוטה וגסה" והורה לו להחזיר לשני המשקיעים את 25,000 הדולר שלהם.^[3]

מותו של מאייר

סטנלי מאייר נפטר לפתע ב -20 במרץ 1998, לאחר שסעד במסעדה. אחיו טען כי במהלך פגישה עם שני משקיעים בלגים במסעדה, מאיר רץ לפתע החוצה ואמר "הם הרעילו אותי".^[1] לאחר חקירה, משטרת גרוב סיטי ניגשה לדו"ח חוקר מקרי המוות של מחוז פרנקלין שקבע כי מאיר, שלחץ דם גבוה, נפטר מפרצת מוחית.^[1] כמה מתומכיו של מאייר מאמינים שהוא נרצח כדי לדכא את המצאותיו.^[1][2][12]

תוצאה

תוקפם של הפטנטים של מאייר פג. ההמצאות שלו נמצאות כעת ברשות הרבים, זמינות לכולם לשימוש ללא הגבלה או תשלום תמלוגים.^[13] אף יצרן רכב או יצרן רכב לא כלל את עבודתו של מאייר.^[14][15]

^[5]